דיל עם איראן - ראוי אלוף במיל', גיורא איילנד
בחלוף כמעט חודש של מלחמה נגד איראן נשמעות טענות נגד הדרג המדיני והצבא. אך זה קורה גם בחזית הצפונית - הציפיות מהבטחות העבר שונות מהמציאות בשטח. האינטרס הישראלי הוא סיום
המערכה מול משטר האייתולות - גם אם ההסכם יהיה חלקי
שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה וקולות תסכול עולים גם בארה"ב וגם בישראל. שתי טענות נשמעות בישראל כלפי הממשלה והצבא. "הבטחתם ותארתם איך ההצלחות שלנו הן בהגנה והן בהתקפה הן נהדרות", אומרים.
אמירות אלה לא משקפות את המציאות כפי שאזרחי המדינה חווים גם מול איראן - וגם מול לבנון. הטענה השנייה היא שהגורמים הבכירים ביותר מתרברבים על ההצלחות המדהימות, אבל חוזר החשש ששוב נראה כי מדובר על "הבטחות ללא כיסוי" - בדיוק כפי שכתב דני סנדרסון כבר לפני עשרות שנים.
קל לפנות לארכיון ולקרוא מה הבטיחו המנהיגים במלחמה בעזה (פסע מניצחון מוחלט), מה הבטיחו באוקטובר 24 אחרי ההסכם עם לבנון ומה הבטיחו לפני 9 חודשים בסיום מבצע "עם כלביא". בכל הפעמים, וגם במקרים רבים נוספים בעבר כללו ההבטחות שיפור בטחוני לשנים רבים קדימה. "בעתיד האויב לא יוכל ולא ירצה לחזור ולהתעמת עם ישראל", טענו.
שתי התופעות שהוצגו כאן - הבטחות ללא כיסוי ודברי רהב טרם ההצלחה הובטחה הן תופעות היסטוריות מוכרות מימים ימימה. לגבי התופעה הראשונה נזכיר את מטרתו של נפוליאון לכבוש את רוסיה ב-1812.
הוא היה בטוח שמטרתו תושג בשל שתי סיבות: האחת, כי זה מה שהוא, נפוליאון המצביא הכל יכול רוצה. הסיבה השנייה - צבאו גדול וחזק מהצבא הרוסי. הסתבר במקרה הזה, כמו עוד רבים בהיסטוריה שטרם יוצאים למהלך גורלי אמורים המנהיגים לבחון את כל ההנחות שלהם, לרבות אלה הסמויות. כאלה שהם לא מודעים להן עד אשר מישהו מקציניהם יסב את תשומת ליבם.